פסק-דין בתיק ב"ל 4524-06-11

1.         התובע נפגע בתאונה ביום 13.12.10, כאשר נפל תוך כדי תנועה סיבובית. התובע נפגע ברגל ימין. לאחר מכן ובשל הפגיעה הנ"ל, אושפז התובע מיום 22.12.10 עד 5.1.11. בגין תקופה זו קיבל התובע דמי תאונה. המחלוקת בתיק זה נסובה סביב שאלת זכאותו של התובע לדמי תאונה מיום 13.12.10 ועד ליום 21.12.10 (מועד האשפוז) ומיום 6.1.11 ועד ליום 7.3.11.

2.         בהסכמת הצדדים התמנה מומחה רפואי בתיק (החלטה מיום 5.12.11), ד"ר עידו ציון, מומחה לאורתופדיה. המומחה התבקש להשיב על השאלה הבאה:

            "האם בעקבות הפגיעה כמפורט בסעיף 2 לעיל, וכעולה מן המסמכים הרפואיים שהוצגו לפניך, התובע איבד את כושר התפקוד, והאם הינו בגדר מאושפז בביתו או מרותק לביתו" (החלטה מיום 15.1.12)

            בחוות דעתו מיום 10.2.12 קבע המומחה כי התובע היה מוגבל בתפקודו ואף מרותק לביתו נוכח מצבו מיום 14.12.10 ועד ליום 23.2.11. עם זאת לאחר מכן, הגם שסבל מכאבים, היה כשיר חלקית לשוב לעבודה משרדית במשרה חלקית.

3.         לבקשת הצדדים הופנו אל המומחה שאלות הבהרה הבאות (החלטה מיום 18.3.12):

"א.       אנא נמק, מדוע קבעת בחוות דעתך את יום 23.2.11 כתום            התקופה שבמהלכה היה התובע מרותק לביתו?

האם לפני מועד זה לא היה התובע מסוגל להתהלך עם קביים?

אנא התייחס לאמור ברישום הרפואי מיום 26.1.11, שם כתב ד"ר ליפשיץ כך: 'יישאר בסד ביישור עוד שבועיים מחוץ לבית, כאשר בבית ללא סד עם תרגילי כיפוף אקטיביים'.

ב.         האם בעובדה שהתובע הוא פנסיונר ואינו עובד יש כדי להשפיע      על האמור בחוות הדעת?".

            המומחה השיב כי מן המסמכים הרפואיים שהוצגו בפניו עולה כי רק ביום 23.2.11 הגיע התובע לביקורת רפואית בבית החולים כשהוא נעזר בקביים. מן הבדיקות שנעשו לתובע במועד זה עולה כי רק אז יכול היה לשוב ולהתהלך (גם אם בעזרת קביים). המומחה הוסיף כי אין בהיותו של התובע פנסיונר כדי להשפיע על חוות הדעת (חוות דעת מיום 4.4.12).

4.         לבקשת הנתבע הופנתה אל המומחה שאלה נוספת (החלטה מיום 3.7.12):

"האם בתקופה 13.12.10-22.12.10 ובתקופה 6.1.11-23.2.11 יכול היה התובע לצאת מביתו תוך שימוש באביזרי עזר?"

בחוות הדעת מיום 20.7.12 קבע המומחה כי נוכח נתוניו האישיים של התובע (גילו ומשקלו) לא יכול היה לצאת מביתו עד ליום 1.2.11, וספק רב אם בתקופה שלאחר מכן, עד ליום 23.2.11, יכול היה לצאת מביתו באופן עצמאי ובלא עזרה.

5.         לאור הקביעות הנ"ל, התבקש הנתבע להודיע האם יש הסכמה על תשלום דמי פגיעה עד ליום 23.2.11 (למעט תקופת האשפוז בה שולמו לתובע דמי פגיעה זה מכבר).  

            בשתי הודעות מטעמו (הודעה מיום 15.8.12 ומיום 25.11.12) הודיע הנתבע כי הוא מוכן לשלם דמי פגיעה לתובע מיום 14.12.10 (היום שלמחרת התאונה, על פי הוראות סעיף 153 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995) ועד ליום 23.2.11. בהתאם, חשבונו של התובע זוכה בסך של 3,694 ביום 9.8.12.

6.         נוכח הודעה זו, התבקש התובע להודיע האם ניתן לסיים את ההליך (החלטה מיום 27.11.12).

            בתגובתו, הודיע התובע כי הוא מבקש הבהרות מטעם הנתבע באשר לשאלותיו: מהו הסכום שהועבר; מאיזה תאריך ועד איזה תאריך כולל התשלום, לרבות מספר הימים; וכן מה ערכו של יום פגיעה.

            כאמור לעיל, לשאלות התובע ניתן מענה בהודעות השונות שהגיש הנתבע: התובע זכאי לתשלום עבור התקופה שמיום 14.12.10 ועד ליום 23.2.11 בניכוי ימי האשפוז אשר שולמו לו זה מכבר, ובהתאם לכך זוכה חשבונו.

מכאן, שהשאלה שהיתה במחלוקת בין הצדדים בראשית ההליך (ראו דיון מיום 5.12.11) באה על פתרונה וניתן לתת פסק דין. באשר לשאלת ערכו של יום פגיעה, הרי שעל התובע לפנות באופן ישיר אל הנתבע ולברר זאת. לשם כך אין צורך כי בית הדין יהווה מתווך בין הצדדים, בפרט כאשר המחלוקת בתיק זה נפתרה.